יהדות מרוקו

מרוקו שוכנת בחלק המערבי של צפון אפריקה. מצפונה מיצרי גיברלטר והים התיכון, ממזרחה אלג'יריה ומדבר סהרה, ממערבה האוקיינוס האטלנטי ומדרומה מדבר סהרה ומאוריטניה. המדינה משתרעת על שטח של כ- 712,500 קמ"ר. 

מרוקו, שבירתה רבאט, קיבלה את עצמאותה בשנת 1956. סוג המשטר בה הוא מלוכה חוקתית, שבה מכהנים יחד מלך וראש ממשלה עם פרלמנט נבחר. 

מרוקו היא מדינה מוסלמית ואוכלוסייתה צבעונית ומגוונת. היא מונה קרוב ל-40 מיליון תושבים, שמרביתם מתגוררים בארבע הערים המלכותיות, ערים ששימשו כערי בירה: רבאט, מכנאס, פאס ומרקש, ובערים הגדולות: קזבלנקה, אגאדיר וטנג'יר.

היסטוריה והתיישבות

ההיסטוריה של יהדות מרוקו משתרעת על תקופה של כ-2000 שנה. ממצאים ארכיאולוגים שנמצאו באתר הארכיאולוגי וולוביליס, הסמוך לעיר מכנאס, מצביעים על נוכחות של יהודים במרוקו כבר במאה השלישית לספירה.

במהלך מאות בשנים היהודים התיישבו בכל רחבי מרוקו, באזור חופי האוקינוס האטלנטי, בחופי הים התיכון, באזור השפלה שבין חופי האוקיינוס האטלנטי להרי האטלס, בהרי הריף בצפון מרוקו, בהרי האטלס, באזורים הסמוכים למדבר הסהרה, כדוגמת אזור התפילאלת, בעמק דראע, באזורים הסמוכים לגבול עם אלג'יריה כמו אזור אוג'דה וכן בערים הגדולות. היהודים התיישבו ב-430 כפרים ויישובים ברחבי כל מרוקו.

קהילה יהודית מפוארת חיה במרוקו, ולה היסטוריה ארוכה ומסורת תרבותית ורוחנית עשירה. היא הייתה מעורה בחברה הערבית המוסלמית, אך סבלה מרדיפות ומהגבלות. 

היהודים התגוררו לרוב ברובע מיוחד ביישוב, מעין גטו, אשר נקרא "מלאח". בחלק מהמקומות היהודים התגוררו בקרב האוכלוסייה המקומית.

הסיבות לפריסה הנרחבת של ההתיישבות היהודית במרוקו

מבדיקת ההיסטוריה של ההתיישבות היהודית לפני תקופת החסות הצרפתית ובמהלכה עולה שהסיבות לפריסה הנרחבת היו:

כלכלה ופרנסה

היהודים היו בקיאים מאד בתחומי המלאכות המסורתיות וכן במסחר, בכל כפר חיו יהודים רבים שהיו סוחרים ובעלי מקצועות מסורתיים.

הדבר אילץ אותם לחפש פרנסה במקומות אחרים ורחוקים. גם המצב הכלכלי הקשה אילץ יהודים לחפש מקורות פרנסה כדי לשפר את מצבם הכלכלי, ולכן הם נדדו ליישובים אחרים ומרוחקים, בתקווה לשפר את מצבם הכלכלי.

בצורת

בצורת והעדר מים במעיינות ובבארות אילצו את היהודים לחפש מקורות מים במקומות אחרים ומרוחקים.

רדיפות של יהודים

לעיתים תכופות בתקופת העת החדשה באזורים רבים במרוקו היהודים נפגעו מהתקפות עליהם שכללו רצח, פגיעה בגוף, גרימת נזקים ועוד. פגיעות אלו גרמו לסכסוך בתוך הכפר ולחוסר אמון בינם לבין בני הכפר המוסלמים, והביאו את היהודים לנדוד למקומות בטוחים יותר. 

יחס שלטונות

השלטונות הטילו מיסים רבים על היהודים, ובחלק ניכר מהמקומות אסרו למכור קרקעות ליהודים. זאת בנוסף להגבלות על היהודים בתחום הלבוש, איסור על מעבר ליד מסגדים, איסור על תקיעה בשופר ועוד. כל אלו גרמו לעזיבתם של היהודים את הכפר ולאיתור מקומות חדשים למגורים.

מלחמות בין השבטים בתקופת ה"סיבה"

תקופת ה"סיבה" (התקופה שלפני החסות הצרפתית, לפני 1912), אופיינה במאבקים בין כפרים ובין שבטים ופשיטות על הכפרים לשם הרג ולגניבת בהמות ומזון. כאשר שבט או כפר הפסיד בקרבות האלו, הוא נאלץ לנטוש את הכפר למקומות אחרים, לכן בתקופה זו היתה תנועה גדולה מאד של היהודים בין היישובים בשל בעיות הביטחון החמורות שהיו באזור. 

הקמת מרכזים שלטוניים ע"י הצרפתים

הצרפתים הקימו ברחבי כל מרוקו מרכזים שלטוניים בשנות ה-30 של המאה הקודמת, בהם ריכזו כוחות ואמצעים לשליטה על האזור. הצרפתים הקימו במרכזים השלטוניים אזורי מסחר וחנויות, ועודדו את היהודים לנטוש את מקום מגוריהם ולעבור למקומות בטוחים יותר בהם קיים שלטון חוק באחריות המושלים הצבאיים הצרפתים. היהודים נענו להצעה והעתיקו את מקום מגוריהם לאזור המרכז השלטוני החדש.

קשיי תחבורה

לצורכי הפרנסה הסוחרים היהודים הגיעו ליישובים מרוחקים. אמצעי התחבורה היו בהמות, ולכן הם נאלצו להתגורר בכפרים במהלך ימות השבוע, ובסופי שבוע היו חוזרים לבתיהם. חלק מהסוחרים העבירו את משפחותיהם ליישובים ולכפרים בהם מצאו את פרנסתם.

המוסלמים מזמינים את היהודים להתיישב ביישובם/בכפרים

בחלק ניכר מהמקומות המוסלמים המקומיים הזמינו את היהודים לעבוד בכפריהם. היהודים שהוזמנו, היו בעיקר בעלי מלאכות מסורתיות. 

הנהירה לערים הגדולות

לפני תחילת החסות הצרפתית במרוקו בשנת 1912 מרבית יהודי מרוקו התגוררו בכפרים וביישובים הקטנים בכל רחבי מרוקו. רוב התושבים שהתגוררו בערים הגדולות (מוסלמים ויהודים), חיו בתחום העיר העתיקה, המוקפת חומה, הלא היא "המדינה" של היום. לאחר תחילת החסות הצרפתית, הצרפתים עודדו אותם לצאת אל מחוץ לחומות ה"מדינה" בערים ולבנות שכונות חדשות מחוץ לחומות, ובכך, למעשה, החלה היציאה מתחומי העיר העתיקה "המדינה" לשכונות החדשות בערים. במקביל החלה נהירה גדולה מאד מהכפרים לשכונות החדשות בערים. במסגרת נהירה זו יהודים רבים עברו לערים הגדולות ובעיקר לקזבלנקה, לרבאט, למרקש, לפאס, למכנאס ועוד.

העלייה לישראל בעת החדשה וקיצה של קהילה מפוארת

בעקבות הכרזת עצמאותה של מדינת ישראל בשנת 1948, החלו פגיעות ביהודים ורדיפתם בכל רחבי מרוקו. רדיפות אלו הובילו לגל עלייה לישראל.

בעקבות מבצע קדש בשנת 1956 ובעקבות הכרזת עצמאותה של מרוקו החלו פגיעות נוספות ביהודים, ובעיקר, בשל העובדה שהמוסלמים המקומיים האשימו אותם בשיתוף פעולה עם השלטונות הצרפתים. מה שהוביל לגל עלייה נוסף לישראל.

שנים מספר לאחר מכן שלטונות מרוקו אסרו על עלייה לישראל בלחץ מדינות ערב, אשר טענו שהעולים מסייעים לישראל במאמץ המלחמתי של ישראל נגדם. איסור העלייה היה עד סוף שנת 1961, אך גם בתקופה זו המשיכה העלייה הבלתי לגאלית לישראל באמצעות זיוף דרכונים, שוחד פקידי ממשל ובריחה בספינות. 

בסוף שנת 1961 המלך חסן השני התיר עלייה לישראל, ובכך נפתח גל עלייה נרחב במבצע עלייה שכונה מבצע "יכין".

משנת 1948 ועד לשנות השבעים של המאה הקודמת עזבו את מרוקו כ-300,000 יהודים, שמרביתם עלו לישראל וחלקם היגרו לצרפת וקנדה.

גלי העלייה וההגירה ההמונית גרמו, למעשה, לסיום הפרק ההיסטורי של הקהילה היהודית המפוארת במרוקו.

כיום חיים במרוקו כ-2000 יהודים, ששומרים על קשר עם ארץ ישראל, מרביתם גרים בקזבלנקה, וחלקם הקטן מתגורר בערים הגדולות-מרקש, פאס, מכנאס, אגדיר וטנג'יר. 

שרידים מהקהילה היהודית במרוקו

שרידים רבים של הקהילה היהודית במרוקו, מצויים באתרים יהודיים רבים הפרוסים בכל רחבי מרוקו. עיקרי השרידים שנותרו:

שרידי מקומות המגורים/ה"מלאח"

היהודים התגוררו בערים וביישובים הגדולים ברובע יחודי להם, מעין גטו המכונה "מלאח". בתקופת החסות הצרפתית חלק ניכר מהם עברו להתגורר בשכונות החדשות שמחוץ ל"מדינה" ול"מלאח". בכפרים וביישובים הקטנים היהודים התגוררו ברובע יחודי להם-ה"מלאח", אך בחלק ניכר מהיישובים ומהכפרים הקטנים, היהודים התגוררו בקרב המקומיים. כיום ניתן לבקר בערים וביישובים הגדולים, ב"מלאח", אשר בבסיסו השתמר, אך בוצעו בו שינויים ותוספות, ובבתי ה"מלאח" היהודי בהם מתגוררים כיום מוסלמים מקומיים. ביישובים ובכפרים הקטנים חלק מה"מלאח" היהודי השתמר, ובמרבית המקומות שרדו מבנים בודדים וסימטאות בודדות, וניתן לראות שרידים בלבד של בתי היהודים מהעבר.

בתיאור היישובים הקפדתי במרבית היישובים לתת תיאור מדוייק לדרך ההגעה כיום ובחלק מהם הותרתי את תיאור ההגעה, כפי שהיה לפני כ-60 שנה, כזיכרון של אחרוני היהודים שעזבו מקומות אלה, וסיפרו לילדיהם אודות תיאור ההגעה ליישוב.

בתי כנסת

בערים הגדולות ובחלק מהיישובים הקטנים ניתן לראות בתי כנסת שהשתמרו ומתוחזקים לרוב ע"י מקומיים, המתגוררים בתחומי בית הכנסת. בחלק מהמקומות, ובעיקר ביישובים ובכפרים הקטנים, נותרו שרידים מועטים. 

תלמוד תורה ובתי ספר

מוסדות החינוך בעיקר בערים הגדולות כמו קזבלנקה, פאס, מכנאס, אסואירה, מרקש, צפרו ועוד. 

בתי קברות 

בתי קברות, שהיו סמוכים ליישובים היהודיים, היו פרוסים בכל רחבי מרוקו. בתי הקברות בעיקר בערים הגדולות (קזבלנקה, מרקש, פאס, מכנאס, טנג'יר, תטוואן ועוד) השתמרו היטב, לעומת זאת רבים מבתי הקברות בכפרים וביישובים הקטנים מוזנחים, והמצבות נשחקו ברבות השנים, ובחלק מהם נותרו אבנים פזורות ושרידים בודדים. בכל בית קברות יש "עשאש", שומר מוסלמי המטפל בבית הקברות ומתגורר עם בני משפחתו בתוך בית הקברות. מאחר ובחלק ניכר מבתי הקברות בכפרים וביישובים הקטנים נותרו שרידים בודדים, הקפדתי לתת במרביתם תיאור מדוייק לדרך ההגעה וכן תיאור סביבתם הגיאוגרפית על מנת להקל על זיהויים. יהודים רבים מישראל מבקרים בבתי הקברות, ומנסים לאתר את מקום קבורתם של קרוביהם.

קברי צדיקים

תופעה מיוחדת ונרחבת של פולחן קדושים. חלק מאתרים אלה השתמרו עד היום, ויהודים מישראל ומרחבי העולם פוקדים קברים אלה בכל שנה, ומקיימים הילולה לזכרו של הצדיק.

מרוקו היא מדינה בעלת היסטוריה ארוכה, וממצאים ארכיאולוגיים רבים התגלו בתחומה, כגון שלדי אדם ומאובנים מהתקופות הפרה-היסטוריות הקדומות ביותר. 

במרוקו ערים עתיקות מאוד מוקפות חומה, ובהן מבצרים, קסבות מבוצרות היטב וארמונות מלוכה. 

לכל אורך ההיסטוריה מרוקו הושפעה מכובשים ומסוחרים אירופאים. תחילה הגיעו אליה הפיניקים ולאחריהם הרומאים, הביזנטים, המוסלמים וכן יוצאי מדינות אירופה – הספרדים, הפורטוגלים והצרפתים. היו לא מעט מאבקים פנימיים בין המתיישבים הברברים לבין המתיישבים המוסלמים, שהגיעו מארצות ערב ומספרד. 

מקור השם מרוקו

שלוש הארצות השוכנות בחלק המערבי של צפון אפריקה (תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו) נקראות בערבית "אל-מע'רב" (המערב). המוסלמים קוראים למרוקו "אל-מע'רב אל-אקצא" - המערב הקיצון. כינוי זה סופח למרוקו כמדינה השוכנת בנקודה המערבית ביותר. ממערב לה נמצא האוקיינוס, שעד לפני כ-500 שנה היה הקצה המערבי של העולם. 

מרקש כונתה בעבר "מור אקוש", מושג בברברית שפירושו 'אדמת האלים'. מקור השם מרוקו במילה "מרואקוס" (Marruecos), שהספרדים והפורטוגלים השתמשו בה ככינוי לעיר מרקש, כינוי ששימש לימים עבור המדינה כולה. 

התקופה העתיקה: מ-2500 לפני הספירה ועד המאה השניה לפני הספירה 

חפירות ארכיאולוגיות באזור קזבלנקה מצביעות על הימצאותם של יישובים מתקופת האבן. המתיישבים הראשונים בה היו הברברים, שמקורם במרכז יבשת אפריקה, וכן עמים ועבדים שהוגלו מאזור המזרח התיכון לפני כ-2,500 שנה. הברברים התיישבו בערי החוף והתערו בכוחות הכובשים ובסוחרים שהגיעו בעקבותיהם. הם התפצלו לשבטים רבים וחדרו לאזורים ההרריים והמדבריים של מרוקו. 

תקופת מלכות שלמה - בשנת 1000 לפני הספירה הגיעו הפיניקים (הצידונים) לחופי צפון מרוקו, בעיקר לרבאט, לליקסוס ולמוגדור (אסואירה כיום) למטרות מסחר בין אירופה לאפריקה. ההערכות הן שיהודי ארץ ישראל, אשר לא קיבלו את מרותו של המלך שלמה, הוגלו על ידו למרוקו בסיוע הצידונים (הפיניקים).

תקופת גלות בבל - יש הסבורים כי המקורות הראשונים להימצאותם של יהודים במרוקו הם משנת 586 לפני הספירה, שבה הוגלו היהודים עקב חורבן בית ראשון.

בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, דף צד, ע' א', נשאלה השאלה לאן הוגלו היהודים מתקופת חורבן בית ראשון. שם נאמר: "להיכא אגלי להו (להיכן הגלו את עשרת השבטים). מר זוטרא אמר לאפריקי (רבי זוטרא אמר לאפריקה)". ההערכה היא שאפריקי הוא אזור צפון אפריקה ובכלל זה מרוקו.

המאה הרביעית לפני הספירה - בעקבות התיישבות הפיניקים במרוקו הגיעו אליה הקרתגים. מרוקו הושפעה מהם רבות משום שמרכז הסחר היה בעיר קרתגו. בהמשך השנים היה עיקר ההתיישבות במרוקו לאורך החופים בערים אסואירה, ליקסוס, טנג'יר ותטוואן. 

המאה הראשונה לפני הספירה - בתקופה זו היגרו למרוקו יהודים ובהם סוחרים בעקבות הפיניקים והרומאים. הם התיישבו בעיקר בחבל דראע ובעיר וולוביליס.

המאות הראשונה והשנייה לספירה - חורבן בית שני (שנת 70 לספירה) והמרד היהודי ברומא (שנת 135 לספירה), אשר החל בעיר קיריני (לוב כיום), הביאו לבריחה ולהגלייה של יהודים למרוקו.

מהמאה השנייה לפני הספירה ועד המאה הרביעית לספירה

בשנת 146 לפני הספירה הרסה הממלכה הרומית את קרתגו וייסדה את ממלכת מאוריטניה באזור החוף בצפון מרוקו. ההשפעה הרומית התפשטה לפנים המדינה, למקומות כמו וולוביליס וסאלה קולוניה שבאזור רבאט. 

מערכת היחסים בין המקומיים לבין השליטים הרומאים הייתה טובה, והרומאים הסכימו שהם ינהלו את הנושאים הפנימיים. המסחר באזור זה התפתח מאוד, ובעיקר בלטה בתחום טינג'יס, הלא היא טנג'יר של היום. 

העדויות החשובות ביותר להתיישבותם של יהודים במרוקו בתקופה זו, בעיקר בצפון המדינה, מצויות באתר הארכיאולוגי וולוביליס (הממוקם ממערב לפאס). בחפירות באזור נמצאו שלושה פריטים המצביעים על התיישבות יהודית עתיקה במקום במאה השלישית, לפני כ-1,700 שנה.

• ממצא אחד - הוא מנורת ברונזה בת שבעה קנים מהמאה הרביעית לספירה, המחוברת למתקן קטן לקיבול שמן. המנורה מוצגת כיום במוזיאון הארכיאולוגי ברבאט.

2 מנורת הברונזה, המוזיאון ברבאט

• ממצא שני - הוא מצבת קבורה משיש מהמאה השלישית ועליה הכתובת "מרנן בת אישרה". מצבת קבורה זו, העשויה אבן, מוצגת באתר וולוביליס.

3 מצבת קבורה מהמאה ה-3, וולוביליס

• הממצא השלישי - הוא מצבת אבן בכיתוב יווני ועליה ועליה כתוב: " כאן ינוח קאסיליאנוס, שנתו 45 שנה, 8 חודשים ושלושה ימים, מנהיג הקהילה היהודית והרב של בית הכנסת". מצבת אבן זו מוצגת באתר וולוביליס. אבן זו מצביעה על התיישבות יהודית בוולוביליס מהמאה ה-3 לספירה ועל קיומו של בית כנסת יהודי. 

4 מצבת קבורה, מנהיג היהודים, וולוביליס

• הממצא הרביעי - הוא מצבת קבורה משיש מהמאה ה-4 ועליה כתוב " יוסף רבינו, תנוח בצרור החיים". אבן זו מוצגת במוזיאון ההיסטורי ברבאט. לאחרונה הוצגה בתערוכה בפריז שעסקה ביהדות מרוקו. האבן שנמצאה באתר תארירה, הוצגה ע"י הארכיאולוג סי חסאן לימאן ממרוקו.

5 מצבת קבורה מהמאה הרביעית

המאה החמישית והשישית

הוונדלים, שהגיעו מצפון אירופה, כבשו את צפון אפריקה בשנת 429 ובהמשך את רומא, והאימפריה הרומית נפלה. 

בשנת 533 השתלטו הביזנטים על אזור ערי החוף, אבל פנים המדינה נשאר בשליטת הברברים המקומיים. מאז ועד היום חיים שם הברברים, והאזור לא נכבש.

בתקופת שלטון הביזנטים נאסר על היהודים להקים בתי כנסת, ורבים מהם נאלצו להתנצר. יהודים רבים נמלטו לאזורי ההרים והמדבר במרוקו בעקבות פרעות שנעשו בהם, בעיקר באזור קרתגו שבתוניסיה. 

תקופת הכיבוש הערבי - המאות השביעית והשמינית

במאה השביעית החלו פלישות של מוסלמים מחצי האי ערב למרוקו. בתקופה זו הם כבשו את כל אזור החוף של צפון אפריקה, והביאו עמם את דת האסלאם. בשנת 670 כבשו המוסלמים את העיר קרתגו שבתוניסיה, והקימו בה עיר בירה בשם קירואן. משם המשיכו בכיבושו של החוף האטלנטי. באזור המדבר וההרים גילו השבטים הברברים התנגדות לניסיון ההשתלטות של המוסלמים, והיהודים הצטרפו לברברים במלחמתם בכובש הערבי. עיקר התארגנות היהודים היתה בצפון מרוקו, בהרים ובמדבר, אך לחימתם לא צלחה.

בסוף המאה השביעית גלו יהודים מספרד למרוקו על רקע רדיפות. מעמדם החדש היה של בני חסות (המונח בערבית הינו "ד'ימי"), שהיה מעמד משפטי נמוך. מתוקף מעמד זה הם חוייבו לשלם מס גולגולת למלך, על מנת שיאפשר להם לשמר את אמונתם ולהתיישב בערים הגדולות והחדשות.

תקופת השושלות הברבריות-המאה 8 עד המאה ה-15

תקופת שלטון האידריסים (1062–789)

בימי הח'ליפים לבית עבאס התחילו סכסוכים ומאבקי ירושה. בשנת 789 מרד מולאי אידריס, אחד הצאצאים של עלי ופאטמה, בתו של מוחמד, בח'ליף מבגדד, הארון א-רשיד, ונמלט למצרים ומשם למרוקו. מולאי אידריס התיישב בוולוביליס, ובתוך שנתיים הרחיב את השפעתו באזור. אידריס נשא לאישה את בתו של המושל הברברי המקומי, וכך איחד את כולם סביבו. הוא הקים צבא ויצא למסע כיבושים, בניסיון לאסלם את הברברים ואת היהודים. היהודים לא תמכו באידריס, ולכן הוא רדף אותם והטיל גזרות על מי מהם שסירב להתאסלם. חלק ניכר מהיהודים נמלט לתוניסיה.  אידריס כבש את מרבית שטחה של מרוקו, קבע את בירת מרוקו בפאס, והכריז על עצמו כמלך. 

במאה השמינית מוסלמים רבים היגרו למרוקו מחצי האי ערב ומהמזרח התיכון. הגירה זו השפיעה על הברברים וגרמה להם לקבל את דת האסלאם. השבטים הברבריים השתלבו בשלטון המרכזי, ולמעשה, התאחדו עם המוסלמים הזרים.

בשנת 793 הורעל מולאי אידריס בידי הח'ליף מבגדד ונקבר בכפר ליד וולוביליס, שלימים נקרא על שמו. אידריס נחשב השליט הקדוש ביותר במרוקו.

בנו, אידריס השני, תפס את מקומו בשנת 793 ושלט במרוקו עד שנת 828. זו הייתה תקופה של פריחה במדינה: הוא בנה את עיר הבירה פאס, איחד את אוכלוסיית מרוקו, הרחיב את השפעת הדת ואישר לאוכלוסיות מתוניסיה ומספרד להגיע אליה. 

זו הייתה תקופה טובה ליהודים: הוא ייסד ובנה את פאס, הפך אותה לבירת מרוקו והתיר ליהודים להתגורר בה. 

עם מותו בשנת 828 החל סכסוך בין 12 יורשיו, ותקופה זו אופיינה בקיצוניות דתית, שהתבטאה בעיקר בכפיית דתית על הברברים ועל היהודים ובמאבק בין הסונים לבין השיעים. חוסר היציבות והמאבקים הפנימיים נמשכו עד המאה העשירית. 

במהלך שלטונה של שושלת האידריסים הורחב תחום שליטתה עד האטלס הגבוה, והיא הצליחה לאסלם רבים מהברברים שהתגוררו ברכס זה.

תקופת שלטון המוראביטון (1147–1062)

מוצאה של שושלת המוראביטון הוא בצפון הסהרה, והיא בלטה בקיצוניותה בתחום הדת. 

במאה ה-11 השתלט מנהיג המוראביטון, יוסוף בן תאשפין, על דרום מרוקו. בשנת 1062 הוא הכריז על מרקש כבירת המדינה, ובשנת 1069 הוא השתלט על העיר פאס, ובהמשך חלש על כל מרוקו ועל אזורים בספרד.

תקופת שלטונו של עלי בנו היתה בין השנים 1106-1144. הוא קיבל את ההשפעות הדתיות והאומנותיות של המוסלמים האנדלוסים, והן תרמו להתפתחות המדינה ובעיקר להתפתחות הערים הגדולות בה. מצבם של היהודים בתקופה זו ככלל היה טוב.

תקופת שלטון המוואחידון (1269–1147)

תקופה זו מאופיינת בשושלת שלטון שדגלה בקנאות דתית קיצונית ובכפיית דת האסלאם על הברברים ועל היהודים. בתקופה זו גורשו כל הנוצרים ממרוקו.

הקהילה היהודית פסקה מלשגשג, נעשו פגיעות רבות ביהודים, ורבים חוייבו להתאסלם. חלק מהם נמלט לספרד ולאיטליה, ועל הנשארים הוטלו הגבלות רבות, כגון לבישת בגדים כהים לשם הבדלתם משאר תושבי המדינה, איסור רכיבה על סוסים, היתר מגורים ב"מלאח" בלבד (אזור התקבצות המגורים של יהודי מרוקו, מעין גטו) ואיסור נעילת נעליים מחוצה לו, איסור בניית בית כנסת גבוה ממסגד, השתת מיסוי על הקהילה וכדומה. בשל המצב יהודים רבים היגרו לארצות ערב ולארץ ישראל.

בתקופה זו חי אברהם אבן עזרא (1089-1167), שנולד בטודלה שבספרד. הוא היה משורר, בלשן, פרשן מקרא, הוגה דעות ופילוסוף בתקופת תור הזהב בספרד. כמו כן הוא עסק גם באסטרולוגיה, במתמטיקה ובאסטרונומיה (על שמו קרוי מכתש בירח-("Abenezraa'' . רבים מספריו נכתבו בעברית, כמו כן כתב פירוש לתנ"ך.

הקינה- "אהה ירד על ספרד" של אברהם אבן עזרא / קלף

איבן עזרא חיבר קינה על השמדת קהילות היהודים באפריקה על-ידי שושלת המוואחידון ומסתבר ששהה בצפון אפריקה ובמרוקו מספר פעמים.

מהקינה ניתן ללמוד על הריכוזים של ההתיישבות היהודית במרוקו במאה ה-12.

המקומות המופיעים בקינה- מודגשים.

מלות הקינה

והוי אקרא / כמצרה / על קהילת סגלמאסה

ועיר גאונים / ונבונים / מאורם חושך כיסה

ושח עמוד / והתלמוד / והבניה נהרסה

והמשנה / לשנינה / ברגלים נרמסה

ועיר מלוכה /והנבוכה / מראכס המיוחסה

עלי יקרים / מדקרים / עין אויב לא חסה

אתה אפס/קהל פאס / יום נתנו למשסה

ואי חוסן / קהל תלמסן / והדרתה נמסה

וקול ארים /בתמרורים / עלי סבתה ומכנאסה

וסות אקרעה / עלי דרעה / אשר לפנים נתפשה

וביום שבת / ובן עם בת /שפכו דמם כמים

בתקופה זו כתב הרמב"ם את "איגרת השמד", שמטרתה הייתה לחזק את היהודים שנאלצו לקבל על עצמם את דת האסלאם (הרחבה על הרמב"ם ראה בפרק המתייחס לעיר פאס). במאה ה-13 החלו מרידות, וכך החלה התפוררות הממלכה.

תקופת שלטון המרינים (1420–1269)

בסוף המאה ה-13 התאחדו המרינים, שהתיישבו באזור המדבר וההר, סביב הנהגתו של אבו יוסוף יעקוב והחלו בכיבוש, שכלל את הערים פאס ומרקש. בשנת 1269 הדיחו המרינים את שושלת המוואחידון, והם שלטו במרוקו במשך 150 שנה. תקופה זו מאופיינת באומנות, בתרבות, בפריחה ובבנייה נרחבת, בעיקר בפאס.

מצב היהודים השתפר והחלה הקמתן של שכונות "מלאח" נוספות במרוקו. היהודים בלטו בעיקר בקשרי המסחר עם אירופה, הן כסוחרים והן כמקשרים בין הסוחרים האירופאים לבין השלטון במרוקו. 

פיצול השושלת המרינית (1541–1420)

בשנת 1420 התפצלה השושלת המרינית לוואטסים ולסעאדים. הוואטסים שלטו באזור פאס והסעאדים - במרקש ובעמק דראע. שליטי ספרד ניצלו את המצב, ובמהלך סוף המאה ה-15 הם השתלטו על חלק מערי החוף באוקיינוס האטלנטי, ובהמשך כבשו את סאוטה ואת טנג'יר. מנגד, הרחיבו הפורטוגלים את השפעתם לערי החוף ושלטו באזור קזבלנקה ובאסילה.

סוף המאה ה-15 - גירוש ספרד

בשנת 1492 הגיעו כ-100,000 יהודים מגורשי ספרד למרוקו (יש מחקרים אחרים המצביעים על 300,000). הם התיישבו בעיקר בערים פאס, מרקש, מכנאס, תטוואן ודבדו. רבים מהמגורשים היו משכילים, והשתלבו באוכלוסייה היהודית המקומית ובהנהגתה. הם עסקו בכלכלה, במסחר, בקשר בין השלטונות במדינה לבין אירופה בתרבות, בספרות ובאומנות.

מהמאה ה-16 עד המאה ה-18

תקופת שלטון הסעאדים (1659–1541)

בתחילת המאה ה-16 הייתה השושלת המרינית עדיין מפוצלת (הוואטסים באזור פאס והסעאדים באזור מרקש). הספרדים והפורטוגלים ניצלו את המצב: הם השתלטו על ערי החוף, ופיתחו את קשרי המסחר בין מרוקו לבין אירופה.

הסעאדים היו צאצאים למשפחה שריפית, כלומר מצאצאי הנביא מוחמד (על פי המסורת המרוקאית). לנוכח החדירה הנוצרית למרוקו, שהובילו ספרד ופורטוגל, התעוררה התנגדות דתית לאומית גדולה, בעקבותיה ניצחו הסעאדים את הוואטסים ועלו לשלטון. בשנת 1541, כשבראשם עומד מוחמד אל-מהדי, הצליחו לכבוש את אגאדיר מידי הספרדים וחזרו לחלוש על מרבית מרוקו תוך גירוש הפורטוגלים ממנה. מוחמד אל-מהדי עצר את הטורקים העות'מאנים בגבול אלג'יריה, ונרצח בידי הטורקים. 

בסוף המאה ה-16 התחוללה מלחמת אחים במרוקו בין המלך מולאי מוחמד ובין שני דודיו, עבד אל-מליכ ועבאס אחמד. מוחמד ניצח, והשניים ברחו לספרד כדי לבקש את עזרתו של מלך פורטוגל, דון סבסטיאן, שחבר למורדים בראשות עבד אל-מליכ, והשתלט על טנג'יר.

בשנת 1578 התנהל ביניהם קרב כבד באזור אל קצאר אל כביר שבצפון מרוקו. קרב זה מכונה "קרב שלושת המלכים", משום שבמהלכו מתו השלושה: המלך דון סבסטיאן ועבד אל-מליכ (הטוען לכתר) נהרגו בקרב, ומולאי מוחמד התאבד בטביעה.

אחיו של אל-מליכ, מולאי עבאס אחמד, המכונה אחמד אל-מנצור, התמנה לסולטן והשתלט על מרוקו. הוא הביא אותה להישגים גדולים, ותקופת שלטונו נחשבת לתור הזהב של מרוקו מן הבחינות הכלכלית, המדינית והתרבותית. הוא הרחיב את גבולות ממלכתו מסודן שבמזרח ועד נהר הניג'ר (בניגריה) שבדרום. 

עם מותו של אחמד אל-מנצור בתחילת המאה ה-17 התחיל מאבק ירושה, שהתפתח למלחמת אזרחים. כל אחד מהשבטים הכריז על עצמאות באזור שבו שלט.

בשנת 1659 נרצח המלך הסעאדי. תקופה זו מאופיינת בשגשוג רוחני ותרבותי ליהודים.

תקופת שלטון העלאווים: 1727–1659

עם הירצחו של המלך הסעאדי עלתה לשלטון משפחת בית אל-עלאווי אל-פילאלי, המכונה העלאווים (השושלת השלטת עד היום). 

מקורם של העלאווים בעמק התפילאלת מדרום לארפוד. ראשון בשושלת היה מולאי א-שריף והוא שלט בתפילאלת. בנו, מולאי ראשיד, ירש את השלטון באזור וכבש שטחים נרחבים במרוקו, בעיקר בהרי הריף, בפאס ובמרקש. 

בשנת 1672 החליף מולאי אסמאעיל את מולאי ראשיד בתפקידו, הקים צבא גדול המבוסס על השבטים באזור הסהרה ועל עבדים שחורים, איחד את המדינה, פגע קשות במורדים והשתלט על פאס ועל מרקש. הוא כבש את מכנאס והכריז עליה כבירה וכן כבש את טנג'יר. לאור האירועים נוצרה ממלכה יציבה. מולאי אסמאעיל נפטר בשנת 1727.

בשנים בהן שלט במרוקו המלך מולאי אסמאעיל, הוטלו על היהודים הגבלות משפילות וחלה הידרדרות במצבם. 

תקופה של חוסר יציבות: 1858–1727

מותו של מולאי אסמאעיל הוביל למלחמה בין יורשיו. תקופה זו אופיינה בחוסר יציבות, ועל כן התאפשרה התגברות השפעת אירופה על מרוקו.

בשנים 1792–1789, תקופת שלטונו של הסולטן יזיד, חלה החמרה נוספת בתנאיהם של היהודים: זכויותיהם נפגעו, יהודים שסירבו להמיר את דתם הוצאו להורג, נקבעו תקנות מגבילות מיוחדות, ובתי כנסת, בהם בית הכנסת הגדול בפאס, הפכו למסגדים. בשל כך כינו היהודים את הסולטן "יזיד המזיד".

בשנים 1792–1822 שלט הסולטן סולימאן השני, שהחמיר את מצב היהודים, ואף נשרפו בתי כנסת. צרפת, ספרד ובריטניה המשיכו בתהליך החדירה למרוקו והרחיבו את השפעתן באזור, בעיקר באמצעות סוחרים רבים.

היישובים היהודיים הקדומים/קלף

בספרו של הירשברג "תולדות היהודים בצפון אפריקה", הוא מציין שבשנת 1728 ובשנים שלאחר מכן נערכה רשימה של היישובים בהם התגוררו היהודים באותה עת. רשימה זו כללה את היישובים: פאס, מרקש, אגמרי, תרודאנט, סלא, תאפילאלת, גראסלוין, גריס, דימנאת, איית עטאב, איזאגין, קצאר אל כביר, טבזה, דבדו, עאבד כפרא, מכנאס, אמזמיס, תאזה, בני חיי, בני עייאט, תטוואן, צפרו, אזרו, טנג'יר, אספי, מוגאדור, אגאדיר, גולימין, דאדס, יישובי דראע, עוטמאן או מוסה,קסאר א-סוק.

תקופת הרחבת השפעתן של צרפת ושל ספרד במרוקו: 1912–1858

בשנת 1858 תפסו גורמים מרוקאיים אונייה ספרדית והחרימו אותה. אירוע זה הביא את ספרד לכבוש את תטוואן ולהשתלט על סאוטה ועל מלילה, וכך הגדילה ספרד את השפעתה במרוקו.

במהלך המאה ה-19 התעצמה ההשפעה של צרפת ושל ספרד במרוקו, וערים כמו אסואירה ואגאדיר, שהנמלים בהן משמשים למסחר, התפתחו בצורה ניכרת. היהודים החלו להתגורר בערים ובייחוד בערי החוף, ושהו בשכונות ה"מלאח" שבהן הצפיפות רבה. התיישבותם בכפרים ובמדבר הלכה והתמעטה. רבים מהיהודים עסקו בגישור בין השלטון לבין קונסולים וסוחרים אירופאים. גם בתקופה זו היה היחס כלפי היהודים מחפיר, והדבר בא לידי ביטוי בהטלת מגבלות ואף ברציחות.

בשנים 1860–1858 התחוללה מלחמה בין ספרד למרוקו בתטוואן ובסאוטה. בעקבותיה הגיעו לגיברלטר כ-1,600 פליטים יהודים כדי לבקש את עזרת יהדות אנגליה. בשל קריאה זו קם ב-1860 באנגליה "ועד שליחי הקהילות", שמטרתו הייתה לסייע ליהודי מרוקו. בשנת 1860 נוסד בפריז הארגון "כל ישראל חברים" (כי"ח), ובמרכזו זרם החינוך "אליאנס", ובית הספר הראשון של הארגון הוקם בתטוואן בשנת 1862. בעקבות הגעת משה מונטיפיורי למרוקו בשנת 1863 וביקוריו בטנג'יר, במוגדור (אסואירה) ובמרקש וקבלתו בחצר המלך, החמיר מצבם של היהודים.

במהלך המאה ה-19 עלו מאות יהודים לישראל, ויהודי מרוקו שמרו על קשר שוטף עם ארגונים ועם גופים ציוניים באירופה. בשנת 1871 קם בלונדון ארגון "אגודת אחים", לשם סיוע ליהודי מרוקו. שנה לאחר מכן בשנת 1888 הוגש תזכיר לממשלת בריטניה אשר מתאר את המצב החמור שבו שרויים היהודים. בעקבות מותו של הסולטן אל חסן הראשון בשנת 1894 נערכו פרעות ביהודים ובתי כנסת רבים נפגעו.

בשנת 1900 קמו תנועות ציוניות במרוקו.

בשנת 1903 הקהילה היהודית במרוקו התנגדה לתוכנית אוגנדה.

בשנת 1904 קיים ארגון "כל ישראל חברים" סקר, ועל-פי ממצאיו, חיו במרוקו בתקופה זו כ-103,000 יהודים.

בסוף המאה ה-19 החלה חדירה צרפתית משמעותית למרוקו, ובשנת 1907 השתלטה צרפת על אוג'דה, הסמוכה לגבול עם אלג'יריה ועל קזבלנקה.

בשנת 1908 הקהילה היהודית ביקשה חומרים מהתנועה הציונית בעברית ולא ביידיש ובגרמנית. בשנת 1909 נוסדה שלוחה של תנועת "חיבת ציון" בפאס, ובהמשך קמה שלוחה נוספת שלה במכנאס.

תקופת החסות הצרפתית: 1956–1912

השנים 1939–1912

בשנת 1912 השתלט על מרוקו כוח צבא צרפתי בראשותו של הגנרל ליוטה, שהכריז על רבאט כבירה החדשה במקום פאס, וריכז בידיו את כל סמכויות השלטון.

"הסכם פאס", שנחתם בשנת 1912, משקף, למעשה, כניעה של מלך מרוקו. ההסכם קבע, שמרוקו תהיה מושבת חסות צרפתית, ותשתרע על פני מרכז מרוקו ודרומה, ואילו ספרד תשלוט בחלק הצפוני של מרוקו. הסכם פאס גרע מהמלך את כל סמכויותיו.

הצרפתים בראשותו של הגנרל ליוטה, שהפך בעצם לשליט העליון של מרוקו, פעלו רבות לשימור תרבות מרוקו והערים העתיקות, ובנו רבעים חדשים ומודרניים והשקיעו רבות בחינוך ובפיתוח תשתיות וכבישים. יהודים רבים התחילו לנוע מהכפרים לערים, ובעיקר לערי החוף, ומשכונות ה"מלאח" לשכונות החדשות. היהודים שיתפו פעולה עם השלטון הצרפתי ותלו בו תקוות רבות בכל הנוגע לשיפור מצבם אך הצרפתים לא שינו את מעמדם המשפטי של היהודים, כי חששו מסכסוך עם הסולטן, ובכל זאת נהנו היהודים משוויון זכויות, השתלבו במערכות השלטוניות ותנאיהם השתפרו. ההשפעה התרבותית הצרפתית עליהם הלכה והתעצמה. תלמידים רבים היו רשומים בבתי ספר של "כל ישראל חברים", ההשכלה בקרב היהודים התרחבה וקמו אגודות ציוניות.

בשנת 1912 הקים זאב הלפרין את תלמוד התורה "אם הבנים", זרם אורתודוקסי ליטאי מנוגד ל"אליאנס". המוסלמים רחשו שנאה לשלטון הצרפתי, ולא ראו בעין יפה את החיבור בין היהודים לצרפתים, והדבר גרם לניכור כלפי האוכלוסייה היהודית. בתקופה זו המשיכה לגדול ההשפעה של הצרפתים ושל הספרדים במרוקו.

בעקבות הצהרת בלפור בשנת 1917 חלה התעוררות בקרב היהודים באשר לאפשרות שתוקם עבורם מדינה. לשם עידוד העלייה לארץ נוסדו בשנת 1920 אגודות ציוניות במכנאס, בטנג'יר ובלראש.

ספרד חלשה על רצועת החוף של מרוקו בים התיכון, שבמרכזה העיר תטוואן וכן על האזור הדרומי של הסהרה, המכונה הסהרה המערבית. טנג'יר הפכה בתקופה זו לאזור בשליטה בין-לאומית. בשנים 1926–1921 התחוללה מלחמה באזור הרי הריף בין המקומיים בהנהגת עבד אל-כרים ובין הספרדים והצרפתים. מלחמה זו הסתיימה בדיכוי מצד הספרדים והצרפתים ובהגלייתו של עבד אל-כרים למצרים. בשנים אלה שלטו בהרי האטלס הברברים, שהתנגדו לשלטון הצרפתי. 

בשנת 1924 נאסרה פעילות ציונית במרוקו. בשנת 1939 חיו במרוקו כ-225,000 יהודים.

מלחמת העולם השנייה (1945–1939)

החל משנת 1940, לאחר כניעת צרפת לגרמנים, הונהג בצרפת משטר וישי. המושל הכללי של מרוקו, הגנרל נוגס, אשר מונה בשנת 1939, התלבט אם לתמוך במשטר זה, ששיתף פעולה עם הנאצים, או לתמוך בגנרל דה-גול, שלחם בגרמנים. הדבר יצר ערפול גדול בכל הנוגע למדיניות שנקטה צרפת באשר למרוקו.

השלטון הצרפתי במרוקו פעל לפי הוראותיו של שלטון וישי בצרפת, בעיקר בכל הנוגע ליהודים. מצב היהודים היה קשה: הם פוטרו ממקומות העבודה שלהם, ונאסר עליהם לגור מחוץ לשכונות ה"מלאח". בניגוד למדיניות שלטון החסות במרוקו, הכריז הסולטן מוחמד החמישי על אהדתו ליהודים, וסירב לשתף פעולה עם ממשל החסות הצרפתית באשר לדיכויים.

בשנת 1942 נחת הצבא האמריקאי בקזבלנקה על מנת להדוף את הגרמנים מאזור צפון אפריקה.

שנה לאחר מכן בשנת 1943 התקיימה במלון "אנפה" שבקזבלנקה "ועידת קזבלנקה". ראש ממשלת בריטניה דאז, וינסטון צ'רצ'יל, ונשיא ארצות הברית דאז, פרנקלין דלאנו רוזוולט, השתתפו בה כדי לדון במהלכי מלחמת העולם השנייה. בשנת 1943 התחדשה הפעילות הציונית במרוקו.

השנים 1956–1945

בשנת 1945 בתום המלחמה התחילה התארגנותה של תנועה לאומית מרוקאית בשם אל-אסתקלאל (העצמאות) אשר דרשה עצמאות למרוקו, שהובילה פעולות מרד ומחאה נגד שלטון הצרפתים. 

בשנת 1947 מונה נציב צרפתי חדש בשם אלפונס פייר ז'ואן, והוא פעל לטובת היהודים ולא מנע מהם את העלייה לישראל. בעקבות הכרזת העצמאות של ישראל בשנת 1948 ולנוכח המשך התנגדותה של מרוקו לשלטון החסות הצרפתי והדרישה לעצמאותה, החל גל של פרעות ורדיפות ביהודי מרוקו שזוהו כתומכים בצרפתים. 

בשנת 1948 חיו במרוקו כ-270,000 יהודים, 65,000 מהם בקזבלנקה. בשנת 1951 מנתה אוכלוסיית קזבלנקה 80,000 איש.

המצב הביטחוני הידרדר, ובמקביל התעוררה במרוקו תנועה ציונית גדולה, שכללה פתיחת סניפים לשם לימוד עברית ומתן הכשרות לקראת העלייה לארץ והגעה של שליחים מישראל למרוקו. 

המלך מוחמד החמישי, אשר כיהן כסולטן משנת 1927, עודד את החרמת השלטון הצרפתי. הצרפתים הגיבו לכך בחריפות והדיחו את המלך. בשנת 1953 המלך הוגלה לקורסיקה ולאחר מכן למדגסקר.

עם הגלייתו של המלך גברו הצעדים נגד הצרפתים. חלק מהפעולות של המקומיים נגד השלטון הצרפתי הופנו כלפי היהודים, אשר זוהו כתומכים בצרפתים. כך החל גל חדש של רדיפות ושל פגיעה ביהודים, שעשרות מהם נרצחו, ורבים היגרו לישראל, לצרפת ולקנדה.

צרפת נאלצה להחזיר את המלך למרוקו בשנת 1955, והוא קרא להגנה על היהודים, והפרעות נבלמו. 

בשנים 1956–1948 עלו לישראל כ-100,000 יהודים מכל רחבי מרוקו.

תקופת שלטון המלך מוחמד החמישי: 1961–1956 

בשנת 1956 החליטה צרפת לבטל את מעמד החסות הצרפתית במרוקו. השליטה על אזורי החסות הועברה למרוקו. גם ספרד בעקבות צרפת פינתה חלק ממושבותיה בצפון המדינה, אך לדרום הסהרה, שהיה בשליטת ספרד, לא נמצא פתרון.

המלך הכריז על עצמאותה של מרוקו בשנת 1956. הוא העניק ליהודים שוויון זכויות מלא, חופש דת והגנה. מצבם השתפר, אך הוטלו עליהם הגבלות הנוגעות לעלייה לישראל.

בשנת 1959 נאסר על היהודים לעסוק בפעילות ציונית והם נפגעו על רקע אנטישמי.

בתקופת העלייה הבלתי לגאלית בין השנים 1961–1956, מנעו השלטונות במרוקו פעילות ציונית ועלייה מאורגנת של יהודים לישראל, ואולם ממרבית נסיונות העלייה לישראל העלימו עין וכ-47,000 מהם עלו לארץ. הסמל לעלייה זו הוא טביעתה של האונייה "אגוז" בשנת 1961, בה נספו 44 מעפילים. 22 מחללי הספינה אותרו ונקברו באל-חוסיימה שבמרוקו בקרבת מקום הטביעה. בדצמבר 1992 הובאו עצמותיהם של חללי האונייה לקבורה ממלכתית בהר הרצל בירושלים במעמד נשיא המדינה וראש הממשלה.

חלק מהברברים ומתושבי הרי האטלס והריף, אשר הובילו את המאבק בצרפתים, התאכזבו מכך שלא שולבו במנגנון השלטון. הם החליטו לא לקבל את מרות הסולטן והחלו למרוד. המרידות דוכאו ביד קשה. בשנת 1959 ויתרה ספרד על שטחי חסותה במרוקו, לבד מסאוטה וממלילה, שנשארו מובלעות ספרדיות עד היום. המלך מוחמד החמישי מת בשנת 1961 ממחלה ובמקומו הומלך חסן השני.

המלך חסן השני: 1999–1961

המלך חסן השני נולד בשנת 1929. הוא שלט כסולטן בשנים 1961-1999, ובמסגרת כהונתו ייסד מונרכיה חוקתית, קבע חוקה חדשה בשנת 1970 ויזם הקמת פרלמנט שהעם בחר את חבריו, אך סמכויותיו היו בידי המלך. כמו כן דיכא כל ניסיון מרד, תמך בעולם המערבי ושיפר את יחסיו עם ספרד. בימיו חלה התפתחות כלכלית נרחבת במרוקו, וזאת בסיוע ארצות הברית, צרפת וגרמניה. זו באה לידי ביטוי בעיקר בתחום התעשייה, ובכללה בתעשיית הפוספטים. 

חסן השני המשיך את מדיניות אביו: הוא הפגין יחס טוב כלפי היהודים והתיר להם לעלות לישראל. בשנים 1964–1961 עזבו את מרוקו 70,000 יהודים, בעיקר במסגרת מבצע "יכין". גל עלייה נוסף לארץ היה בשנת 1967 אחרי מלחמת ששת הימים.

בסך הכול עלו ממרוקו לישראל 200,000 יהודים.

בשנת 1971 מנתה הקהילה היהודית במרוקו 35,000 נפש, ובשנת 1985 נספרו בה 20,000 יהודים.

בשנת 1971 נעשה ניסיון לרצוח את המלך חסן השני ולחולל מהפכה, אך המזימה לא צלחה, וכמה קצינים ואנשים שהיו מעורבים בפרשה הוצאו להורג.

בשנת 1975 יזם המלך את מצעד 300,000 התושבים, המכונה "הצעדה הירוקה", בשל השימוש הרב בדגלים הירוקים, המסמלים את דגלי האסלאם. הצועדים הגיעו לאזור המחלוקת בסהרה המערבית כדי לקבוע עובדות באשר לריבונותה של מרוקו. 

בשנת 1975 פרצה מלחמה בין מרוקו ובין אלג'יריה בסהרה המערבית. באזור זה קמה בתמיכת אלג'יריה תנועת "חזית פוליסריו", שביקשה להקים מדינה. היא נאבקה בכיבוש עד שנת 1991, השנה שבה שני הצדדים הכריזו על שביתת נשק. המלך הכניס כוחות צבא רבים לאזור וביצר אותו מפני פגיעות מצד ה"פוליסריו". האו"ם הציע הפסקת אש והמליץ לקיים משאל עם בפיקוח בין-לאומי שהתושבים יכריעו בו, ואולם הדבר לא נעשה מאז. בשנת 1999 מת המלך חסן השני. 

תקופת שלטון המלך מוחמד השישי: משנת 1999 ואילך

מוחמד השישי נולד בשנת 1963. עם מות אביו, חסן השני, בשנת 1999 הוא הומלך והמשיך את פועלו של קודמו בפיתוח הכלכלה והחברה, בהשתת רפורמות בחינוך ובמתן זכויות לנשים. בדומה לקודמו, היטיב מוחמד השישי עם היהודים. מרוקו חתמה על הסכם שלום עם מדינת ישראל בשנת 2021. כיום חיים במרוקו כ- 2000 יהודים, רובם מתגוררים בקזבלנקה וחלקם בערים הגדולות: מרקש, אסווירה, פאס, מכנאס, טנג'יר, רבאט ואגאדיר.

קהילה יהודית מפוארת, בעלת היסטוריה ארוכה ומסורת תרבותית ורוחנית עשירה הייתה מעורה בחברה הערבית, אך סבלה מרדיפות ומהגבלות ונאלצה להתגורר בגטו, המכונה ה"מלאח". מרבית היהודים עלו לישראל אחרי הקמת המדינה (1948). שרידים רבים של הקהילה מצויים באתרים היהודיים הפרושים בכל רחבי מרוקו, ובעיקר בבתים ובחנויות ב"מלאח", בבתי הקברות, בבתי הכנסת, בתלמודי התורה ובמוסדות הקהילה. הקשר המיוחד של יהודי מרוקו לארץ ישראל נבע מהידיעה שמוצאם ושורשיהם העתיקים הם בישראל. הם ראו עצמם כצאצאים של מי שגלו מהארץ לאחר חורבן בית שני. הקהילה היהודית הייתה נתונה לחסדיהם של השליטים ולעיתים קרובות סבלה מפרעות, מפגיעות, מרדיפות ומהשפלות, וכן הוטלו עליה הגבלות.

הקהילה הייתה מאורגנת: היו בה ראשי קהילה, בתי כנסת, מוסדות לימוד וחינוך, בתי דין וכדומה, על כן היא הצמיחה דורות של רבנים בעלי שם. קברים של רבנים רבים הפכו להיות אתרי עלייה לרגל, ותופעת פולחן הקדושים נפוצה מאוד בקרב יהודי מרוקו. בתי קברות עתיקים רבים של הקהילות היהודיות פזורים בכל רחבי מרוקו, ומרביתם נשתמרו עד היום. העיסוק המרכזי של היהודים היה בעיקר מסחר פנימי, מקצועות מסורתיים וקישור בין השלטונות והמקומיים לבין מדינות אירופה.

הקשר לארץ ישראל

הקשר המיוחד של יהודי מרוקו לארץ ישראל בא לידי ביטוי בתחומים רבים:

• שד"רים (שליחים דרבנן) מארץ ישראל

אנשים אשר נשלחו מישראל לארצות הגולה כדי לגבות כספים עבור ההתיישבות בארץ, וסייעו בחיזוק הקשר בין יהודי מרוקו ובין היהודים בישראל באמצעות עדכון במצב בארץ, חידושי הלכה, הפצת ספרים, ארגון תרומות ומגביות ועוד. חלק מהשד"רים נפטרו במרוקו, ומקום קבורתם הפך למוקד מפגש להמונים (הילולה) ביום השנה לפטירתם.

• תמיכה כספית בארץ ישראל
• תפילה, פיוטים ואגדות בנושא הגאולה וכתיבת שירי הלל לארץ ישראל
• תקוות משיחיות
• איגרות ומכתבים
• קשרים רוחניים ובייחוד חידושי הלכה
• העלייה לארץ ישראל

העלייה לארץ ישראל

זיקתם של יהודי מרוקו לארץ ישראל בלטה מאוד במאות השנים האחרונות, ובעיקר במהלך המאה ה-19. במאה זו גבר קצב העלייה שלהם לארץ באופן ניכר, והם ראו בכך שלב הכנה לקראת הגאולה. 

הסיבות לעלייה - עיקרן דתיות ולאומיות:

- ציפיות משיחיות

- שיפור התחבורה - שליטת צרפת בצפון אפריקה

- מצוות יישוב הארץ וכיסופים לארץ ישראל

- ביקור במקומות קדושים

- השפעת רבנים שעולים לארץ ישראל

- קבורה בא"י

מקומות התיישבות בארץ ישראל:

ירושלים, שפרעם, חיפה, יפו, צפת, טבריה, חברון.

פירוט העלייה במאה ה-19:

במאה זו גבר קצב העלייה של היהודים לארץ באופן ניכר:

1838 - ספינת מפרשים ובה כ-100 עולים.

1840 - כ-200 איש עלו לשפרעם.

1844 - כ-300 יהודים עלו ממכנאס.

העלייה בשנת 1846/קלף

בשנת 1846 כתב מולאי עבד אל-רחמן, שליט מרוקו, למושל טנג'יר:

"יהודים עשירים, שאלוהים יקלל אותם, הגבירו את מספר הנסיעות של הילדים שלהם (לארץ ישראל) בטענה שהם הולכים לעלות לרגל לירושלים. אבל הם לא חוזרים. כתוצאה מכך האסלאם נפגע בשתי דרכים. ראשית, מהקטנת ההכנסות ממס הג'יזיה. שנית, הם מספרים לאויב על נקודות החולשה של המוסלמים. עם קבלת מכתב זה תמנע מהם להגיע לנמלים של טנג'יר ולראש. תפעל ללא לאות במאמציך איתם. שאלוהים יהרוס אותם".

הנוסע הנוצרי באזילי שביקר בארץ ישראל בשנת 1846 כותב ביומנו:

"בזמננו גוברת והולכת עליית היהודים מהארצות הברבריות. יש עוד להעיר כי סיפורי העיתונים של מו"מ דמיוני בין הסולטן לבין בנקאים עשירים מזרע ישראל על מסירת ארץ ישראל לידיהם, הפיחו חלום של תקווה לתקומת ממלכת יהודה ובניין בית המקדש".

1854 - עלו כ-300 יהודים לישראל בעקבות עלייתו של ר' דוד בן שמעון (דב"ש) מרבאט, בהיותו בן 28. בן שמעון הקים את עדת המערביים בירושלים.

1863 - מונטיפיורי ביקר במרוקו ונפוצו שמועות, שרוטשילד רכש את ארץ ישראל.

1865 - ר' יהודה אוחנה עולה ממכנאס עם 70 מבני משפחתו, התיישב בטבריה וכתב שיר הלל לעיר, מה שגרם ליהודי מכנאס לנהור אליה ולנסוע לארץ ישראל מדי שנה לאחר חג הפסח. בשנת 1885 150 יהודים עלו ממכנאס.

1894 - נכדו של אוחנה, ר' רפאל, יצא כשד"ר לקהילת בוכרה ועודד אותם לעלות

ולהקים את שכונת הבוכרים.

במהלך המאה ה-19 עלו בסך הכול כ-1,400 יהודים ממרוקו לארץ ישראל.

בשנת 1948 התגוררו במרוקו 270,000 יהודים. מרביתם עלו לישראל לאחר הקמת המדינה.

ה"מלאח"

מקום המגורים של היהודים בערי מרוקו כונה ה"מלאח". למעשה, היו אלה שכונות ייחודיות מוקפות חומה, והצפיפות בהן הייתה רבה. בכל "מלאח" היו בית כנסת, תלמוד תורה, בית רב הקהילה, מקור מים מרכזי, חמאם ומאפייה. ככלל בסמיכות ל"מלאח" נמצא בית הקברות.

בשנת 1438 הוקם בעיר פאס ה"מלאח" היהודי הראשון. במחקר ההיסטוריה מפורטות כמה סיבות להקמתו. יש הסבורים, כי המטרה הייתה להגן על היהודים מפני הרוב המוסלמי; יש האומרים, שהוא נועד למנוע מהיהודים אפשרות של פגיעה בדת המוסלמית; ההנחה הרווחת היא שזו הייתה מגמה של השפלת היהודים.

1 ה"מלאח" במרקש

הגרסאות למקור השם "מלאח" /קלף

• יהודים רבים עסקו בסחר המלח, ובערבית מוכר המלח הוא "אל-מלאח".
• היהודים היו מופקדים על מליחת ראשיהם של המוצאים להורג, לבל יירקבו בעת תלייתם בכיכר העיר, למען יראו וייראו. פעולה זו נקראה אל-"מלאח".
• ה"מלאח" בפאס נבנה בסמוך לשוק המלח.
• ה"מלאח" בפאס הוקם בקרבת ביצת מלח.

במרוקו ראו היהודים ב"מלאח" משום גזירה רעה, הם נכנסו אליו מאונס או מכוח צווים מלכותיים שכפו עליהם הסולטנים וזאת מטעמים של הגנה.

מוסדות הקהילה

הנגיד

עמד בראש הקהילה. הוא היה האחראי לגביית המיסים, דאג לצורכי הקהילה וייצג אותה אל מול השלטונות.

רב הקהילה

שימש הסמכות הדתית העליונה בקהילה, הוא כיהן כאב בית הדין וערך חופה וקידושין, טקסי קבורה, הספדים, דרשות וכדומה.

בית הדין

פעל לרוב בהרכב של שלושה דיינים. היו לו סמכויות ענישה, בעיקר של קנסות כספיים.

חברות של מתנדבים מקומיות

אלו הוקמו לצורכי צדקה, טיפול בקבורת נפטרים, סיוע לעניים וליתומים, פדיון שבויים, ארגון תרומות לעולים לארץ ישראל ועוד.

בית הכנסת

שימש כמרכז החיים התרבותיים והרוחניים של הקהילה. הוא שימש עבור היהודים מקום לתפילות, ללימודים, לישיבות, לדרשות, לחגיגות ולכנסים. כמו כן היה מקום מושבו של בית הדין. חלק מבתי הכנסת היו פרטיים. 

3 בית הכנסת "בית אל", קזבלנקה

פרנסה ומלאכות מסורתיות

כללי

היהודים עסקו במגוון רחב של מקצועות לפרנסתם. תחומי הפרנסה העיקריים היו המסחר, מלאכות מסורתיות, ייצור יין ושמן ועוד. לצורך פרנסתם נאלצו היהודים לנדוד למקומות מרוחקים ולנטוש את היישוב בו התגוררו. אמצעי התחבורה העיקרי היה בהמות ולכן רבים מהיהודים עסקו בעבודות מתכת (חרשי-ברזל), ייצור פרסות, רסנים ואוכפים לבהמות ועוד.

היהודים עסקו בעיקר במסחר ובמלאכות מסורתיות, והמוסלמים עסקו בעיקר בחקלאות ובגידול צאן. בעקבות גלי העלייה הגדולים של היהודים עברה תקופה קשה ביישובים המקומיים, מאחר והיהודים הותירו חלל ריק בתחום המסחר והמלאכות המסורתיות. ברבות השנים המוסלמים המקומיים למדו מקצועות אלה מהיהודים שנותרו ביישובים.

מסחר

היהודים עסקו בעיקר במסחר בתוך מרוקו ועם מדינות אירופה והסיוע הדיפלומטי לשלטונות. 

מלאכות מסורתיות

מלאכות מסורתיות בהן עסקו היהודים היו בעיקר: צורפות, חרשי ברזל- ייצור פרסות, רסנים ואוכפים לבהמות, ייצור שמן וסבון, סנדלרים, תפירה וחייטות, ייצור יין ומשקאות חריפים, עיבוד עורות, תבלינים, מתן הלוואות ועוד.

אדמות וחקלאות

היהודים הורשו לקנות אדמות בעיקר באזור מרקש. במרבית המקומות חל איסור על היהודים לרכוש אדמות. היו גם יהודים שעסקו בפלחה, גידלו טבק וחשיש באזור בני-מלל. בתקופת החסות הצרפתית מנעו מהיהודים לגדל כיף (חשיש) וטבק. 

היו שותפויות רבות בין היהודים למוסלמים בתחומי חקלאות וצאן.

מקצועות אחרים

• יצור עראק - מתאנים, מענבים ומתמרים. 
• דבש ונרות - אספו חלות - דבש. סחטו מהן את הדבש, וייצרו נרות. 
• קרני בקר - היהודים קנו קרני בקר ועצמות בקר, ומכרו אותן לתעשיית המסרקים והכפתורים.
• יצור סבון - היהודים הכינו סבון משמן - זית, וקראו לו: "סבון אל בילד".
• סחר בתבלינים - באזור זה סוחרי התבלינים נשאו על גבם מתקן בן ארבע-חמש קומות. המתקן היה מחולק לתאים-תאים, ובכל תא אוחסן סוג מסויים של תבלינים.
• תיקון כלי חרס -"רבאט" - במחוזות רבים היהודים התפרנסו מתיקון כלי חרס ( בעיקר קדרות בישול), שהשחירו מרוב תבשיל. מלאכה זו היתה עבור משפחות שלא היתה ידם משגת לקנות כלי חדש. היהודים למדו לתקן את הכלים בעזרת חוטי מתכת שנשזרו דרך החורים לכלי. 

תחבורה

הסוחרים היהודים היו מובילים סחורות בפרדות ובחמורים. לעיתים היו גם סוחרים זעירים, שנשאו את הסחורה על גבם ועברו מכפר לכפר. חלק מהסוחרים היהודים היו יוצאים מבתיהם לדרך במוצאי חג סוכות למשך שישה חודשים, וחוזרים בערב פסח, ויוצאים שוב במוצאי פסח וחוזרים בערב סוכות. סוחרים אחרים היו יוצאים ביום ראשון וחוזרים לבתיהם ביום שישי. סכנות רבות ארבו להם בדרכים, מקרי שוד רבים וחטיפה. תנועה ערה מאד היתה בימי השוק שהתקיימו אחת לשבוע.

בתי עלמין 

לכל קהילה היה בית עלמין לרוב בסמוך ל"מלאח". בבית העלמין בולטים קבריהם של הרבנים החשובים, שהנהיגו את הקהילה וכן קבריהם של קדושים. ביום השנה לפטירתם נהגו היהודים לעלות לקבריהם של הקדושים. על מרבית המצבות הכיתוב הוא בשפה העברית. בתי העלמין בערים במרוקו ככלל שמורים היטב, ועל רובם מופקדות משפחות מוסלמיות המתגוררות בתוכם ומתחזקות אותם. השומר הערבי מכונה עשאש.

4 בית הקברות בפאס

מנהגי קבורה

הפרדה בקבורת הגברים והנשים 

בעבר לא היתה הפרדה בקבורת הגברים והנשים, אך בהמשך בוצעה הפרדה.

טקס נשיאת המת

• לקבורה בבית קברות מרוחק נשאו את המתים על בהמה עד לפתח בית הקברות ומשם על אלונקה.
• בזמן מסע ההלוויה תקעו בשופר.
• אין מניחים את אלונקת המת על הרצפה. המת נישא על כתפי האנשים לאורך כל הטקס.
• בבית הקברות כיסו את המת בעצים ואת העצים כיסו בעפר.

תרומות בעת הקבורה 

הנוהג היה להציע למשתתפי ההלוויה לקנות את מצוות הורדת המת לקבר. 

הכסף היה נכנס לקופת הגמ"ח, ובכסף זה רכשו אדמות לבתי הקברות וסייעו לעניים.

גניזה 

היו מכניסים את הספרים/הדפים הקרועים לשקים לבנים. כשהצטברו שקים רבים, ערכו סעודה, ולאחר מכן הקהל היה מלווה את השקים המונחים על אלונקה (כמו הלווית נפטר) לבית הקברות, שם טמנו אותם באדמה. 

קבורה במקומות מרוחקים ממקום מגוריהם

היהודים נאלצו לעזוב את מקום מגוריהם ולעבור להתגורר במקום חדש, וזאת לצורכי פרנסה, בגין פרעות, מלחמות בין שבטים, בצורת ועוד. למרות המרחקים הגדולים ולעיתים גם מרחקים מעל 20 ק"מ, היהודים המשיכו לקבור בבתי הקברות הישנים בהם קבורים אבותיהם. הם נשאו את הנפטר על כתפיהם או על גבי בהמות עד לקרבת בית הקברות. 

שוד קברים

בהיעדר ביטחון בקרב הקהילה היהודית בעת פרעות וסכסוך עם האוכלוסייה המוסלמית המקומית היהודים נהגו להסתיר דברים יקרי ערך בקברים, לכן בביקורים בבתי עלמין בכפרים וביישובים קטנים, ניתן לראות שחלק מהקברים נחפרו למטרות שוד.

טקסי 'סחרה' ו'שחור' / קלף

טקס ה"סחרה" - רחצה על קברים כסגולה למציאת חתן

נשים מוסלמיות רווקות, אלמנות וגרושות התרחצו על קבר יהודי בשעות הלילה ולרוב מעל קברי צדיקים, כשהן משאירות במקום את מיכלי המים הריקים, מיכלי פלסטיק וכדי חרס, מסרקים, בקבוקי בושם וצעיפים. הן היו מנפצות כדי חרס ובכך היו מסירות את הסיחאר, הכישוף על היותן רווקות. כמו כן היו משאירות במקום את בגדיהן ואת בגדיהן התחתונים, ומדליקות נרות. בביקורים בבתי עלמין בכפרים וביישובים קטנים ניתן לראות באזור הקברים שרידי בגדים, תחתונים, כלי רחצה ועוד. 

טקס ה"שחור" - הוצאת עצמות מקברים

מוסלמים נהגו לקחת עצמות מקברי יהודים, וע"י שבירת העצמות הם האמינו שהם גורמים לפרידה בין בני זוג. תופעה זו היתה נפוצה מאד במרוקו. בביקורים בבתי עלמין בכפרים וביישובים קטנים ניתן לראות חלק מהקברים חפורים לצורך שוד עצמות לקיומו של טקס ה"שחור".

פולחן קדושים

כללי

תופעת פולחן קדושים היא אמונה בכוחו של הקדוש הנפטר לרפא מחלות ולסייע במצוקות, לעצור את הזמן, להיאבק בנחשים ובחיות טרף, לדבר עם חיות ועם צמחים, להשפיע על הטבע וכדומה. הקדושים היו רבנים מקומיים או שד"רים שנשלחו מארץ ישראל, שהיהודים כינו אותם צדיק/ אל-עזיז/ באבא, והמוסלמים כינו אותם סידי. במרוקו ידועים כ-300 אתרי קבורה של קדושים, והמבקרים מגיעים אליהם כדי לנדור נדר, לבקש רפואה או פוריות, לפתור מצוקות ולהביע תודה. חלק מהקדושים ידועים בהתמחות מסוימת: הרב אלנקווה בשחרור שדים ור' עמרם בן דיוואן בתחום העקרות והפריון. 

מאפייני ההילולה

ההילולות נערכו במועד פטירתו של הקדוש. ההילולה התקיימה במקום הקבר וכללה שירה וריקודים, שחיטת כבשים, הדלקת מדורה וזריקת נרות לתוכה, ארוחה המיועדת בעיקר לעניים המתארחים במקום ולינה באוהלים. מועדי ההילולה הם מועדים שנתיים קבועים, שהוכרזו כימי חופשה של היהודים.

6 מתחם קבר ר' שלמה בל חאנש, עמק האוריקה

השד"רים

שד"רים ( שליח דרבנן) מישראל הגיעו למרוקו כדי לגבות תרומות לישיבות התורה בישראל. השד"ר היה עובר מכפר לכפר על גבי פרדה והיה מתארח בבתי העשירים ב"מלאח", בעיקר בסופי שבוע. בערב שבת היה נושא את הדרשה בבית הכנסת, וביום ראשון היו אוספים עבורו את הכסף. השד"רים היו מטרה למקרי שוד רבים בשל הכסף המזומן שהיה ברשותם. רובם נעזרו בליווי של מאבטח מוסלמי, וחלקם נרצחו בדרכים. השד"רים היו מושא הערצה בקרב יהודי מרוקו בשל הגעתם מארץ הקודש, ארץ ישראל. חלק ניכר מהשד"רים מצאו את מותם בשוד בדרכים וממחלות, והם נקברו במרוקו והפכו לקדושים, ובכל שנה ערכו הילולה לכבודם.

פירוט האתרים המרכזיים של קברי צדיקים                 

צפון מרוקו - ר' עמרם בן דיוואן - וזאן/ אסע'אן. ר' יצחק בן וואליד - טיטוואן. ר' מרדכי בן ג'ו - טנג'יר.

אזור פאס ומכנאס - ר' יהודה אבן עטאר - פאס. משפחת צרפתי - פאס. משפחת איבן דנאן - פאס. משפחת בירדוגו - מכנאס. משפחת בוסידאן - מכנאס. ר' רפאל משה אלבאז (הרמ"א) - צפרו. ללה סוליקה - פאס.

בני מלל – מרקש - ר' שלמה עמאר - בני מלל. ר' שלמה בן חמו - בוגמאז. ר' עובדיה הלוי - בוגמאז. ר' ישראל דנינו - איית בולי, אסאמר. ר' דוד דראע הלוי - אזור דימנאת. ר' אהרון הכהן (סיד אהרון) - דימנאת. בו חלו - דימנאת. ר' יעקב נחמיאס (מול אנמאי) - סידי ראחל. ר' חיים מזרחי - תנאנת. ר' יוסף אבאג'יאו - נטיפה.

אזור עמק התפילאלת - ר' שלמה אמסלם - מידלת. ר' יצחק אביחצירא - גוראמה ותולאל. ר' יחיא לחלו - אראשדייה. ר' שמואל אביחצירא - ארפוד. רבי מסעוד אביחצירא - ריסאני.

מארפוד לוורזאזאת - ר' אברהם הכהן - אל ביר. ר' מסעוד עראמה - אולד יעקוב.

ר' אברהם ווזאנה - ורזאזאת.

מוורזאזאת למרקש- ר' דוד ומשה - אסלאן/אימראדל. מולאי איע'י/ר' דוד אלסקר-אזור זרקטאן. ר' דניאל השומר - תוואמה. ר' אהרון אבוחצירא - טילוואת/תבוגמט.

מרקש ודרומה - ר' פנחס כהן - מרקש. ר' חנניה כהן - מרקש. ר' שלמה בלחנש - עמק האוריקה. ר' חיים בן דיוואן, בנו של עמרם בן דיוואן - דרומית לאסני, ווירגאן.

מוורזאזאת לאגאדיר - ר' דוד בן ברוך - אולד ברחיל - אע'זו אנבאהמו. ר' דוד בן ברוך כה אזוג (באבא דודו) - נינו של ר' דוד בן ברוך - טרודאנט. ר' כליפא בן מלכא -אגאדיר.

מאגאדיר לקזבלנקה - ר' חיים פינטו- אסואירה. בני זמירו- סאפי. ר' אברהם מול נס - אזימור. ר' יחיא לכדר - בן חאמד.

קזבלנקה - רבאט- ר' אליהו הכהן - קזבלנקה. ר' חיים פינטו הקטן - קזבלנקה. ר' שלום אזאווי - רבאט. ר' רפאל אלנקווה - סאלה.

אזור אוג'דה - ר' שלמה כהן סבאן.

הערצת קדושים משותפת ליהודים ומוסלמים

תופעה, שבלטה ברחבי מרוקו ובעיקר במלאחים באזור סקורה, היא הערצת קדושים משותפת של היהודים והמוסלמים, כמו סידי מוחמד בל קאסם, שקבור סמוך ל"מלאח" אולד יעקוב. סידי מחמד אל כאמל, שקבור סמוך ל"מלאח" באיית עלא בן יחייא וקברה של לאלה עיסא באזור סקורה. פירוט בנושא זה נמצא בסקירות הפרטניות של היישובים בהם התגוררו היהודים במרוקו.

התאסלמות

הסיבות להתאסלמות של יהודים:

• גירושין (בעיקר נשים), בעיה כלכלית ומעבר לעבודה בכפרי המוסלמים.
• הצעות נישואין מצד המוסלמים.
• מצב כלכלי קשה.
• קשרים עסקיים הדוקים עם מוסלמים ואירוח בביתם. (בעיקר גברים).
• נידוי וחרם ע"י הקהילה היהודית בשל סכסוכים פנימיים.

סממני התופעה

• כמעט בכל יישוב היו יהודים שהתאסלמו, וההתאסלמות היתה מרצון.
• תופעת היהודים שהתאסלמו היתה בעיקר בקרב נשים.
• המשפחה היהודית ראתה בזה ניתוק מוחלט וסופי עד כדי נידוי מוחלט של הבת שלא שבה, ולא ראתה את בית הוריה עד ליום מותה. 
• חלק מהמתאסלמים שמרו על קשר עם משפחתם.
• היהודים התנכרו למתאסלמים.
• קבורת המתאסלמים היתה - לרוב בבתי הקברות המוסלמים.
• בעלייה לישראל היה ניסיון לשכנעם לעלות לישראל.
• באזורים מסויימים התופעה היתה רחבה וכללה התאסלמות של מרבית היהודים שהתגוררו באותו כפר.

יחסי יהודים מוסלמים אחרי עצמאות מרוקו - 1956

היסטוריה

בתקופת ה"סיבה" (התקופה שלפני 1912- תקופת החסות הצרפתית) וגם בתחילת שלטון החסות הצרפתית משפחות המוסלמים הגנו על המשפחה היהודית תמורת תשלום. כל משפחה יהודית דאגה, שמשפחה מוסלמית תגן עליה תמורת תשלום. התשלום התבטא במוצרים כגון שמן, קמח, שעורה, תכשיטי כסף, אך לרוב הדבר התבטא בשחיטת כבש עבור המוסלמי ואמירה למוסלמי, "הני עמלתק אל עאר רני דביחת עלק". המשמעות הינה שהיהודי הוא תחת חסות המוסלמי, והוא חייב להגן עליו.

מצבם של היהודים מבחינת הביטחון הכללי השתפר מאד בתקופת שלטון החסות הצרפתית. גם מערכת היחסים מול האוכלוסייה המקומית המוסלמית השתפרה. 

יחס המוסלמים ליהודים השתנה לרעה בתקופות הבאות:

בשנת 1948 כשישראל זכתה לעצמאות.

בשנת 1956 בעקבות מלחמת סיני והכרזת עצמאות מרוקו. 

שותפויות באדמות וחקלאות

שותפות בצאן - היהודי קנה למוסלמי בקר וצאן, והמוסלמי רעה את הבקר והצאן. מהרווחים שהתקבלו כולל מכירת וולדות וכו', היהודי קיבל את שכר ההוצאה שלו עבור הקנייה, וברווחים שנותרו התחלקו בינהם היהודי והמוסלמי באופן שווה. בהמשך הם חילקו בינהם באופן שווה גם את מכירת הוולדות. המוסלמי סיפק חמאה למשפחתו של היהודי. 

שותפות בתוצרי החקלאות - למוסלמי היתה בעלות על האדמה. היהודי מימן את עלות הזרעים והתחזוקה עד לגידול ולתוצרת, ובהמשך הם התחלקו ביבולים. 

כשהאדמה בבעלות יהודים - המוסלמי עיבד את האדמה כולל רכישת הזרעים.

החלוקה ביבולים היתה באופן שווה. בחלק מהמקרים הועסקו המוסלמים בתשלום בחקלאות.

פרדות וחמורים – היהודים מסרו למוסלמים את הפרדות ואת החמורים, ואלו גידלו אותם.

מוצרים שהמוסלמים סיפקו ליהודים

אגוזים, לבן, חמאה, שמן וירקות. בחג הפסח המוסלמים נתנו ליהודים: שמן-זית וחמאה. 

מוצרים שהיהודים סיפקו למוסלמים

בהמות, כבשים, זרעים, גרעינים וסוכר. בחג הפסח, היהודים נתנו למוסלמים מצות. 

השבעת יהודים (אוחק דין תורה)

לא נכתב חוזה, כל ההסכמים נעשו בע"פ. בדרך כלל כיבדו הסכמים. אם הייתה בעיה, ניגשו לח'ליפה. בחלק מהמקרים המוסלמים היו משביעים את היהודים בצדיקים אלו:סוליקה די פאס, עמרם בן דיוואן מווזאן ודוד הלוי דראע מדראע. 

קמעות וברכות

במקרים של מחלות המוסלמים נהגו ללכת לחזן של היהודים לקבל ברכה, ונשים יהודיות הלכו אל הפאקי של המוסלמים וביקשו שיכתוב להן קמעות. 

שירה ונגינה

היהודים ניגנו כמו המוסלמים בתופים, והנשים שרו. 

הלוואות

היהודים נתנו הלוואות למוסלמים.

אמונה משותפת בקדושים

היו מספר קדושים/צדיקים (יהודים ומוסלמים) שהיהודים והמוסלמים הכירו בקדושתם, ונהגו לעלות לקבריהם ולשטוח את בקשותיהם ואת תפילתם. בחלק מהמקומות היהודים לא הורשו להיכנס למתחם הקבר ונאלצו לחגוג בקרבת מקום.

שפה

הסוחרים היהודים שסחרו עם הברברים למדו ברברית, ודיברו בשפה הברברית. 

1 מפה כללית טופוגרפית-ההתיישבות היהודית במרוקו

גיאוגרפיה 

מיקום וגבולות

מרוקו שוכנת בחלק המערבי של צפון אפריקה ומכונה בפי המוסלמים אל-מע'רב אל-אקצא, המערב הקיצון, קצה העולם העתיק שמעבר לו האוקיינוס האטלנטי. 

מרוקו גובלת עם מצרי גיברלטר והים התיכון מצפון, עם אלג'יריה ומדבר סהרה ממזרח, עם האוקיינוס האטלנטי ממערב ועם מדבר סהרה ומאוריטניה מדרום.

מרוקו משתרעת על פני 446,000 קמ"ר (ללא הסהרה המערבית); שטחה, כולל הסהרה הדרומית, הוא 712,500 קמ"ר, פי 25 משטח ישראל. אורכה 2,300 ק"מ ורוחבה 750 ק"מ. 

ערים

במרוקו עשר ערים מרכזיות. נמנות עליהן ארבע הערים המלכותיות, שכל אחת מהן הייתה בעבר עיר בירה ומשכנו של המלך: עיר הבירה רבאט, שנמצא בה ארמון המלך ומרוכזים בה משרדי הממשל; מרקש, העיר התיירותית שמצויה בה הכיכר הראשית ג'אמע אל-פנה; פאס, שהינה בעלת חשיבות דתית למוסלמים; מכנאס, שבה הארמונות ומפעלי הבנייה של מולאי אסמאעיל. הערים הגדולות הנוספות הן קזבלנקה הגדולה ביותר, שהיא למעשה המרכז הכלכלי והפיננסי של מרוקו, טנג'יר ואגאדיר, הנחשבות לערי נופש ותיירות, קניטרה, סאפי ואוג'דה.

כל עיר בנוייה משני אזורים המשתלבים זה בזה. האחד קרוי ה"מָדינה", והוא העיר העתיקה. חלק זה של העיר מוקף חומה ושערים לכניסה וליציאה. הבנייה בו צפופה מאוד, והרחובות הם מעין סמטאות צרות. השווקים הצבעוניים והמיוחדים נמצאים במרכז ה"מָדינה". בדרך כלל בכל "מָדינה" ישנו המסגד הגדול (המסגד המרכזי של העיר) וכן קסבה, שהיא אזור מבוצר מאוד שלרוב, מצוי בסמיכות לחוף הים. הקסבה מיועדת להגנה על העיר מפני פולשים אירופאים מהים. ה"מָדינה" המרשימה והעתיקה ביותר נמצאת בפאס. 

1א העיר קזבלנקה

מלבד ה"מָדינה" ישנה העיר החדשה שהיא חלק מודרני יותר. העיר החדשה פרושה על פני שטחים פתוחים וירוקים, הבנייה בה מרווחת יותר והבניינים נישאים לגובה. הרחובות רחבים ובהם שדרות עצים ופרחים. רוב הערים החדשות צמודות למדינות.

אזורים גיאוגרפיים

חוף הים התיכון

משתרע מטנג'יר שבצפון ועד הגבול עם אלג'יריה במזרח, לאורך כ-537 ק"מ. זהו חוף סלעי. ערי החוף הן סאוטה ואל-חוסיימה, ומדרומן מתנשאים הרי הריף. המרחק בין מרוקו לבין ספרד הוא 14 ק"מ באזור מצרי גיברלטר.

חוף האוקיינוס האטלנטי

אורך חוף האוקיינוס האטלנטי הוא כ-2,466 ק"מ. הוא מאופיין במישורים, ובתחום חופיו היפים מצויות הערים הגדולות טנג'יר, רבאט, קזבלנקה, אסואירה ואגאדיר. 

2 חוף האוקיינוס האטלנטי, דרומית לאגאדיר

השפלה בין האוקיינוס לבין הרי האטלס

השפלה היא אזור מישורי השופע עמקים וגבעות. באזור זה נמצאות הערים העתיקות של מרוקו - פאס, מכנאס ומרקש, וכמו כן הערים בני מלל וטדלה. 

הרי הריף

הם רכס הרים בצפון המדינה שאורכו 280 ק"מ, המתחיל ממזרח לטנג'יר ומשתרע לכיוון דרום-מזרח. הוא מקביל לחופי הים התיכון עד נהר המולויה ומגיע לעיירה וזאן שבדרום. הפסגה הגבוהה ביותר היא של הר תידעין ממזרח לקטמה, שגובהה 2,448 מטר. אזור זה גשום מאוד ופסגות ההרים מושלגות בחורף, והוא רווי בעצי אורן, אלון וארז האטלס. 

3 הרי הריף, תטוואן

הרי האטלס

ההרים ממוקמים במרכז מרוקו, והם חוצים את מרוקו מצפון מזרח לדרום מערב. האזור שמצפון מערב להם גשום בשל השפעת האוקיינוס, והאזור שמדרום-מזרח הוא מדברי. אזור זה נחלק לשלושה אזורי משנה:

• האטלס התיכון (Moyen Atlas) - האטלס התיכון הוא רכס הרים מדרום 

      להרי הריף, שאורכו כ-400 ק"מ. מישור תאזה הוא שמפריד בין הרי הריף לבין

      האטלס התיכון שמדרום לו. הר אבו-נאסר בחלקו הצפוני של הרכס מתנשא

      לכ-3,340 מטר. הר טישאשוקט (Tichchoukt) שבחלקו הדרומי של הרכס

      מתנשא ל-2,796 מטר.

4 רכס האטלס התיכון, הר טישאשוקט

• האטלס הגבוה (Haut Atlas) - אורך רכס האטלס הגבוה הוא כ-700 

       ק"מ, והוא נמצא מדרום ובמקביל להרי האטלס התיכון. הפסגות הגבוהות

       בו מכוסות שלג בחורף. בתחומו ההר הגבוה ביותר במרוקו, הר טובקאל, 

       שנמצא דרומית למרקש, ומתנשא לכ-4,167 מטר. בתחומו נופים יפים ביותר

       וכן עמקי הנהרות דאדס, זיז, ורזאזאת ודראע.

5 האטלס הגבוה, הר טובקאל

• אנטי-אטלס / מול האטלסAtlas) (Anti - רכס הרים הנמצא מדרום לאטלס הגבוה. עמק הדאדס ועמק הסוס מפרידים בין האטלס הגבוה לבין האטלס הדרומי. האטלס הדרומי נמוך מיתר הרי האטלס. ההר הגבוה ביותר ברכס הוא הר סרהרו, המתנשא ל-2,560 מטר, ובסמוך לו ממוקם הר לקסט, שגובהו 2,359 מטר. מדרום לאטלס הדרומי משתרע עמק דראע.

6 רכס האנטי-אטלס, רכס סרהרו

מדבר הסהרה

הסהרה במרוקו נקראת "סחרה", ומשמעות השם היא "מדברי". מדרום וממזרח להרי האטלס הגבוה נמצא אזור הסהרה שבתחום מרוקו, הגובל עם אלג'יריה ועם מאוריטניה. בתוכו נמצאים עמק התפילאלת ועמק הדראע. 

8 סהרה, ארג שאבי, ארג שגאגה

9 טבלת מרחקים

אוכלוסייה

הברברים

הם האוכלוסייה הקדומה ביותר במרוקו. היוונים כינו את כל העמים שאינם דוברים יוונית או לטינית "ברברים", וגם הרומאים השתמשו בשם זה. הברברים במרוקו מכונים "אמאזיר" ('החופשיים' - לטענתם, הם מעולם לא נכבשו), ושפתם נקראת תמזירית .לברברים יש מנהגים וטקסים דתיים השונים מאלה של דת האסלאם, ושפתם אינה שפת המוסלמים המרוקאים. עורם ועיניהם בהירים יחסית ושיערם חום.

במשך מאות השנים האחרונות התנגדו הברברים לשלטון, ומקרבם קמו מהפכנים. בתקופות מסויימות הוטלו עליהם הגבלות בתחום החינוך, כולל איסור לימוד השפה הברברית. בתקופות קשות אלו היו הברברים בני בריתם של היהודים, כמיעוטים שנרדפו על-ידי השלטונות.

מקום התיישבותם של הברברים/קלף:-

• באזור הריף - בטנג'יר, תטוואן, שפשאוון, נאדור ובאל-חוסיימה. מכונים ריפיאן ומדברים בשפת ריפיה. 
• בהרי האטלס ומידלט - בפאס,מרקש, ורזאזאת. מכונים שלוחים ומדברים בשפה תשלחית. 
• באזור האנטי-אטלס - עמק סוס, אגאדיר, טרודאנט ותפראוט. מכונים סוסי ומדברים בשפה סוסי. 
• באזור מדבר הסהרה - שבט חסנייה, מדברים בשפת החסנייה.

1 משפחה ברברית

המוסלמים מארצות ערב

המוסלמים הללו החלו להגיע למרוקו עם הכיבוש הערבי החל מהמאה השביעית.

המוסלמים האנדלוסים

הגיעו למרוקו בעקבות גירושם מספרד בסוף המאה ה-15.

המוסלמים מקירואן

הגיעו למרוקו מקירואן שבתוניסיה בסוף המאה ה-15.

העבדים מאפריקה

מדובר בעבדים שהובאו ממאלי שבאפריקה כצבא פרטי ושכיר על-ידי המלכים בתקופת השושלת הסעאדית. כיום הם יושבים באזור התפילאלת.

הנוצרים

שיעור אוכלוסיית הנוצרים במרוקו הוא %1. מרביתם מתגוררים בטנג'יר ובתטוואן. רוב הכנסיות הוקמו בתקופת שלטון הספרדים והצרפתים.

היהודים

הגיעו למרוקו במאה החמישית לפני הספירה ומאוחר יותר לאחר חורבן בית ראשון ובית שני. גל נוסף של יהודים הגיע למרוקו במאה ה-15 בעקבות גירושם מספרד. בתקופות רבות היה מעמדם של היהודים מעמד של בני חסות (ד'ימי). אז הוגבל חופש הדת שלהם, והם התגוררו בשכונות מיוחדות (ה"מלאח"), חוייבו בתשלום מס גולגולת לשליט בכל שנה, והיו נתונים לחסדיהם של המלכים ושל השליטים.

פירוט בנושא זה, ראה בפרק יהדות מרוקו- תקציר היסטוריה.  

מקומות המגורים

מרבית האוכלוסייה התגוררה בערים הגדולות. חלקם התגוררו ביישובים קטנים ובכפרים מבודדים. היתה מגמה מתמדת של מעבר מהאזורים הכפריים לערים הגדולות. רוב הערים היו מחולקות ל"מָדינה", העיר העתיקה ולעיר החדשה. בכל עיר היתה "מָדינה" ולה מאפיינים עיקריים: חומה, שערי כניסה מעוטרים, רחובות צרים מאוד, צפיפות רבה, שווקים רבים, מקור מים (עאווינה), מאפייה (פראן), בית מרחץ (חמאם), מסגד (ג'אמע), בית ספר (סקווילה/מדרסה) ושכונה נפרדת ליהודים ("מלאח") ובה בית כנסת.

2 כפר מגורים באזור הטודרה

3 מלאח טאורירת, ורזאזאת

פירוט האזורים 

מפה של 12 האזורים

אזור 1 - אזור צפון מרוקו

אזור זה כולל את אזור צפון מרוקו והרי הרי"ף ובתוכם הערים טנג'יר, תטוואן, 

לראש, שפשאוון והכפרים שבאזורם.

אזור 2 - אזור פאס ומכנאס

אזור זה כולל את הערים פאס, מכנאס, צפרו, אזרו, בולמאן והכפרים שבאזורם.

אזור 3 - אזור בני מלל-דימנאת-מרקש

אזור זה כולל את אזור בני מלל, אזור אפורר - נטיפה, אזור אזילאל - דימנאת, אזור קלעה סרע'נה -מרקש, אזור איית בלאל-איית בולי, אזור איית בוגמאז והאזור שבין מרקש לדימנאת.

אזור 4 - אזור התפילאלת

אזור זה כולל את אזור צפון התפילאלת (אזור אוטאת אל חאג'-מידלת), אזור מרכז התפילאלת (מריש עד א - ראשדיה), אזור מזרח תפילאלת (מא - ראשדיה לפיגיג), אזור דרום תפילאלת (מא - ראשדיה לארפוד) ואזור ריסאני ודרומה.

אזור 5 - אזור ארפוד - ורזאזאת

אזור זה כולל את אזור ארפוד - טודרה, אזור בומלאן דו דאדס וקלעה מגונה, אזור סקורה עד ורזאזאת.

אזור 6 - אזור עמק דראע

אזור זה כולל את אזור ורזאזאת - טינסיקט, אזור טינסיקט - זאגורה, אזור זאגורה – מחמיד.

אזור 7 – אזור מרקש - ורזאזאת

אזור זה כולל את אזור מרקש - אגויים, אזור אגויים - איגדיין, אזור תגדירת -אגרד אווגוני, אזור דרום מזרחית לטובקאל (חבל תיפנוט), אזור אגויים - ורזאזאת ואזור איית בן חאדו - טילוואת – תיזי אן טישקה.

אזור 8 – אזור מרקש - ודרומה

אזור זה כולל את אזור העיר מרקש, אזור מרקש - אוריקה, אזור אסני - תיזי אן טסט.

אזור 9 - אזור ורזאזאת - אגאדיר

אזור זה כולל את אזור טזנאכט, אזור טזנאכט - טליווין, אזור טליווין וצפונה, אזור טליווין - אולד ברחיל, אזור אולד ברחיל, אזור אולד ברחיל - אגאדיר.

אזור 10 - אזור אגאדיר ודרומה

אזור זה כולל את אזור אגאדיר ותיזניט, אזור אגאדיר - תפראוט - אינזגאן,

אזור גואלמים ומזרחה.

אזור 11 - אזור אגאדיר - קניטרה

אזור זה כולל חלק ניכר מחוף האוקינוס האוטלנטי - אזור אגאדיר - שישאווה, אזור אגאדיר - אל ג'דידה (כולל את אסואירה, סאפי ואל ג'דידה), אזור אל ג'דידה – קניטרה ( כולל את קזבלנקה ורבאט) והאזור ממזרח לקזבלנקה.

אזור 12 - אזור אל חוסיימה – תאזה - אוג'דה

אזור זה כולל את אזור טורס, אזור אל חוסיימה, אזור טמסאמאן, אזור 

נאדור, אזור תאזה - אוג'דה, אזור אוג'דה ודבדו.

מבנה הסקירה בכל יישוב

במרבית היישובים ניתנה סקירה כמפורט למטה. בחלק מהיישובים ובעיקר בכפרים הקטנים מאד בהם התגוררו מעט יהודים, ניתנה סקירה בהתאם למידע הקיים מהמקורות השונים.

דרך הגעה, מיקום ותיאור כללי

דרך ההגעה ליישוב, דרך ההגעה ל"מלאח", מיקומו הטופוגרפי של היישוב וה"מלאח". תיאור כללי של היישוב, מאפיינים עיקריים של היישוב, הסביבה. 

היסטוריה כללית של המקום

היסטוריה כללית של היישוב והאזור, אירועים מרכזיים, שליטים שהשפיעו על חיי היהודים.

אתרים מרכזיים ביישוב

האתרים המרכזיים ביישוב - כללי.

ההיסטוריה של היהודים

היסטוריה, אירועים מרכזיים, אישים ורבנים בולטים, מקורם של יהודי היישוב.

ה"מלאח"/מקום מגורי היהודים

תיאור מבנה ה"מלאח", רחובות מרכזיים, בתים של יהודים, אתרים ומבנים מיוחדים ב"מלאח". בחלק מהיישובים בהם היה יותר מ"מלאח" אחד, ניתן הסבר על כל "מלאח" בנפרד. ביישובים בהם לא היה "מלאח" והיהודים התגוררו בינות המוסלמים, ניתנה הכותרת "מקום מגורי היהודים".

בתי הכנסת

שמות בתי הכנסת, מיקומם, תיאור בית הכנסת, הממונים על בית הכנסת.

חינוך

החינוך בבתי הכנסת, בתי ספר ותלמודי תורה והמורים.

משפחות

פירוט המשפחות היהודיות שהתגוררו ביישוב, בעיקר בשנים

1950-2000 זאת על פי זכרונותיהם של המרואיינים (יהודים ומוסלמים), על פי דף הפייסבוק שבניהולי - "הכפרים היהודיים במרוקו" ועל פי מסמכים רבים נוספים. רשימת המשפחות כוללת גם שמות פרטיים ואינה מלאה. בנוסף מצויינים ליד מרבית השמות הפרטיים העיסוק או הפרנסה. בערים הגדולות אין ציון מפורט של שמות משפחה ושמות פרטיים, כיוון שמדובר באלפים ואף בעשרות אלפים. במסגרת פרק המשפחות ביישוב, תצויין גם תופעת ההתאסלמות בקרב היהודים.

פרנסה

עיקרי הפרנסה בחלוקה למסחר, לאדמות וחקלאות, למלאכות מסורתיות, לעבודת נשים ולמקצועות אחרים. במסגרת פרק הפרנסה, תצויין מערכת היחסים עם המוסלמים בדגש על תחומי הפרנסה.

בית הקברות

דרך ההגעה לבית הקברות, מיקומו הטופוגרפי, תיאור בית העלמין, מצב הקברים והעשאש המקומי. בחלק מהיישובים יפורט גם הכיתוב על מצבות, הכל לפי הממצאים בשטח. בחלק מהיישובים היה יותר מבית קברות אחד. חשוב לציין שבחלק ניכר מהיישובים בהם התגוררו היהודים, הקבורה היתה בבית קברות יהודי ביישוב שכן או במקום מרוחק בו היה המלאח הקדום. נושא זה מפורט בסקירות על היישובים ומידע זה חשוב מאד בעיקר למשפחות המחפשות שורשים ואת קברי משפחותיהם.

הצדיק/הקדוש המקומי

הצדיק המקומי המרכזי ביישוב ובאזור, תיאור מתחם הקבר והקבר ומועד ההילולה. בחלק מהיישובים היו מספר צדיקים מקומיים. במקרים לא מעטים, בהם היה קדוש מוסלמי בו האמינו היהודים וגם המוסלמים, ההגדרה תהיה "הקדוש המקומי".

העלייה לישראל

מועדי העלייה לישראל והתרוקנותו של היישוב, ההתארגנות לעלייה, הפרידה משכניהם המוסלמים ודרך המסע במרוקו לקראת העלייה.